אבי הכורה ומכרה הנחושת תמנע באילת
זיכרונות בעקבות פרשת המכרה בצ'ילה
פרשת המכרה בצ'ילה ומכרות הנחושת שלנו בתמנע פרשת מכרה הנחושת בדרום אמריקה - צ'ילה - מזכירה לי שגם לנו היה פעם בדרום הארץ - אילת - מכרה נחושת משלנו - קראו לו תמנע והוא נכרה במקום שבימי שלמה המלך כבר כרו שם נחושת...
את ספרי "צחוק באינרציה" הקדשתי לאבי, ארנו קליין, עליו גם כתבתי בבלוג שלי "בולוג", באתר תפוז. אבי, שהיגר מרומניה הישר לאילת של תחילת שנות השישים, עבד במכרות הנחושת תמנע. מכרות תמנע, שסביבם הוקמו מחנות פועלים, התפתחו בד בבד עם יסוד העיר אילת, והיוו ביחד עם נמל אילת, את מקורות ההכנסה העיקריים של תושבי אילת ומקור בלתי נדלה לקליטה לעבודה של המוני העולים שהתחילו להגיע לאילת הישר מחו"ל. במקום אוהלי מחנות הפועלים, נבנו שיכונים מיוחדים לעובדי תמנע, שנקראו "בית הכורה". הפועלים הוסעו השכם בבוקר (מי למשמרת בוקר והיו כמובן גם משמרות שנייה ושלישית) בקווי אוטובוסים מיוחדים היישר למכרה תמנע. כשאני חושב על זה עכשיו, זה נראה לי ממש מוזר, אבל אז לא הכרתי אפילו אדם אחד שהיה לו רכב כדי להגיע לשם. מי שאיחר לקום, יכול היה במקרה חירום, לרדת בתחנת תמנע, מקו האוטובוס הראשון שיצא מאילת לצפון... השיטה שעבדה בתחילת שנות השישים הייתה הטסת העולים מנמל התעופה לוד היישר לאילת, כדי שלא יראו לאיזה חור נידח הם מגיעים... למרות זאת, עולים רבים, בייחוד כאלו שהגיעו בקיץ, ברחו מהר מאוד מאילת... בהמשך היוותה תמנע כוח משיכה עצום לצעירים ישראלים שיכלו לעבוד במכרות המתפתחות (שהיו גם די מסוכנות...) ובשנות השפל הגדולות שלפני מלחמת ששת הימים, הייתה תמנע אולי מקום העבודה היחיד בארץ, שדווקא שיווע לכוח אדם. תמנע הייתה מחולקת למכרה הפתוח ולמכרה התת-קרקעי. מי שעבד במכרה למטה נהנה כמובן מתוספת מכרות ומי שעבד במכרות החדשים, נהנה מתוספות סיכון רבות... אני זוכר כיצד אבי, יום אחד, חזר הביתה וסיפר לנו על אשתו של הנשיא נבון, שבאה אתו לביקור במכרה וכמה התקשתה להיכנס לאחד הקרונות כדי לרדת לתוך המכרה עצמו... כמובן שמקום עבודה ענק, כמו תמנע, עזר לאנשים להכיר אלו את אלה ואבי רכש המון חברים שם ואף התחבב על רבים מצוות המכרה בזכות חוש ההומור שלו והביטויים בהונגרית שאהב להדביק לכל אחד... לי זכורה היטב עד היום מעשה שסיפר בצחוק רם כאשר שב יום אחד הביתה מהעבודה. הוא וחבר הלכו בתוך המכרה ממקום למקום, כאשר לא המקום הראשון ולא השני היו מקומות בטוחים עם קרקע יציבה, כי הרבו שם לבצע פיצוצים כדי להרחיב את המכרה. באותו יום סבל אבי מגזים וביחד עם מאמץ ההליכה הרב, קרה מה שקרה... העובד שאתו, שהריח משהו, נדרך מיד נוכח הסכנות הרבות שארבו במקום והתחיל למלמל: "יש פיצוץ", "יש פיצוץ"... בהמשך הדרך התפארה תמנע ב"בית תמנע" שהיה מקום בידור וחברה ייחודי ואקסקלוסיבי עבור פועלי המכרה. אני זוכר בתור ילד את כרטיס החבר לבית תמנע, שהיה בשבילי חוויה אדירה. לאילתי שהיה בעצם תושב ערבה צחיחה ודלה, היה תמנע מקור עצום של כוח ותקווה. אני זוכר את המסעדה שהקימו בתוך בית תמנע, שבה היו המחירים מסובסדים ואת הגאווה הגדולה שלנו כנערים, להגדיר מנות מסוימות במסעדה, כמצוינות... מישהו אמר "מקדונלד'ס"? חבר'ה אז לא שמעו פה בארץ בכלל את המילה "המבורגר" אלא בתוך חוברות קומיקס של פופאי, שבהן המבורגר היה אחד החברים שלו... כאשר מחירי הנחושת ירדו עד שהכרייה הפכה להיות בלתי כדאית, באה מכת המוות על תמנע. כל אילת התגייסה למאבק נגד סגירת מקום עבודה עיקרי זה לתושבי אילת. לבסוף לא הייתה ברירה אלא לסגור זמנית את המכרה, אבל אבי, שהיה מחסנאי חיוני בתוך המכרות, נשאר לעבוד בתמנע גם בתקופת מעבר זאת. כאשר נפתחה מחדש כעבור שנים מספר, המכרה לא הצליח להחזיק מעמד ונסגר סופית. למרות שלא זכורים לי אסונות דוגמת אסון המכרה בצ'ילה, אין לי ספק שהיו והיו דברים דומים רבים, שהושתקו באותן ימים, ימים שהשתיקה אפיינה אותם, ממש כשם שהעשייה הייתה סמל ההיכרות של אותם זמנים של חלוציות, בנייה ומעשים... זכירת המכרה תמנע חייבה את אילת להפנות את כל מרצה בקידום ענף התיירות, עד שהעיר שינתה את פניה ללא היכר. אפשר לומר שסגירת המכרה במרחק 20 ק"מ מאילת, הביאה לפגיעה רצינית ביופייה הטבעי של אילת, שהים בה זוהם והושחת וכל יופיה הבתולי הפך למוצר להמונים.